החלטה בתיק בש"א 14656/07

זוהי בקשה לדחיית התובענה על הסף מפאת התיישנות (אציין, כי הצדדים העלו טענות נגדיות שונות, שאינן רלוונטיות לתחולת תקופת ההתיישנות בענייננו).

בהמרצת הפתיחה נטען, כי המבקשים להמרצת הפתיחה הם הבעלים של מלוא הזכויות במקרקעין מסויימים בתל אביב (המכונים "חלקה א'"), והמשיבים הם יורשיה של המנוחה נעמי דהבני לוי ז"ל, שהיתה הבעלים של החלקה הסמוכה לחלקה א' (להלן: "חלקה ב'"), והם זכאים להירשם כבעלי זכויות הבעלות בחלקה ב', מכח צו קיום צוואה (על גבי כל אחת מהחלקות נבנה בניין).

המבקשים טענו, כי בפנקסי המקרקעין, כפי שהם היום, שטח חלקה א' הוא 460 מ"ר, ושטח חלקה ב' הוא 221 מ"ר (נסחי הרישום של החלקות צורפו כנספחים ו'1-ו'2 להמרצת הפתיחה). עם זאת, לטענתם, בדיקת שטר המכר משנת 1956 של חלקה א' והנסח ההיסטורי של חלקה ב', מעידות על כך שהשטח הכולל של חלקה א' הוא 532.9 מ"ר ואילו שטח חלקה ב' הוא 157.5 מ"ר (נספחים ז'1-ז'2).

המבקשים טענו, כי ככל הנראה, בעת שנערכו הליכי ההסדר נפלה טעות בסימון קו הגבול שבין שתי החלקות, וכתוצאה מכך, נפלה טעות בחישוב שטחיהן. לטענתם, במקביל להמרצת הפתיחה, הם הגישו מכתב לפקיד ההסדר בדבר טעות המדידה, בו ביקשו כי יעשה שימוש בסמכותו על פי סעיף 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969.

המבקשים טוענים, כי הצדדים הכינו תשריט של החלקות, המעיד על גבולותיהן, ובאותה העת, הסכימו המשיבים כי "קו הגבול" בין החלקות תואם למיקום הבניינים, אלא שלאחר מכן, חזרה בה המנוחה מההסכמות שגובשו בין הצדדים בעניין.

לאור זאת, עתרו המבקשים למתן צו הצהרתי לפיו הם זכאים למלוא הזכויות לרבות זכות הבעלות והחזקה בחלקה ב', בהתאם לסימון על גבי התשריט שצורף כנספח ב' להמרצת הפתיחה.

סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 קובע-

"שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט יראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר".

מכאן, כי מתן הוראה על תיקון הרישום לאחר הסדר המקרקעין, כפוף לדיני ההתיישנות.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 קובע-

"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן-תקופת ההתיישנות) היא-

(1)   בשאינו מקרקעין-שבע שנים;

(2)   במקרקעין- חמש עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין)- עשרים וחמש שנה".

על פי הנטען, המקרקעין שעליהם מצויות החלקות נשוא התביעה, עברו הליכי הסדר, ולכן, על פני הדברים, תקופת ההתיישנות בתביעות הקשורות בהם, היא בת 25 שנים.

עם זאת, סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 מסייג את עצם אפשרות התיישנותה של תביעה במקרקעין מוסדרים, וקובע-

"חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה".

בפסיקה נקבע, כי מטרתה של הוראה זו היא לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות, הניצבת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בנוסף, הודגש כי הוראה זו חלה רק על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים (ע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487; רע"א 7052/01 אפרתי נ' ברנשטיין, תק-על 2002(1) 747; בש"א 20829/04 ת"א (תל אביב יפו) 2369/03 נלקין נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה רמת גן, תק-מח 2006(3) 2079).   

על פי נוסח הסעיף, תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים תהיה כפופה לדיני ההתיישנות הכלליים, רק אילו טענת ההתיישנות היתה יכולה להיות ישימה, גם בתקופה שלפני תחילת חוק המקרקעין.

בענייננו, תביעת המבקשים היא למעשה תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, שכן לטענתם, פנקסי המקרקעין אינם משקפים את מצב הזכויות האמיתי בחלקות, והם מבקשים שזכויותיהם יוכרו גם מבחינה רישומית.